אני אוהב מאוד לשכב בחשכת החדר לעת ליל ולהקשיב כמו פעם לרדיו. לפני ימים אחדים נזכרתי באיזו שיחה ישנה נושנה ששמעתי ברדיו לפני יותר מארבעים שנה...
גם אז, כילד רך בשנים, מאוד אהבתי בלילות הקיץ החמים לשכב בחושך על השטיח הצבעוני שבסלון לצידו של אבי (אשר היה נרדם מיד מרוב עייפות) והייתי שומע מוזיקה וראיונות עם אנשים מעניינים ברדיו הפלאי שהונח על המזנון הסלוני בכבוד גדול.
בשיחה אחת ראיינו ברדיו איזשהו פסיכולוג בכיר ושאלו אותו: האם תוכל לתאר באופן ברור וקליט את עבודת הפסיכולוגים עם הפציינטים בקליניקה?
וענה הפסיכולוג בניחותה, שהמטופל הנכנס לקליניקה הוא כמו תקליט שנתקעה המחט שלו ברצועה מסוימת (track), ומנגן הוא כל הזמן אותה מנגינה רק על רצועה זו. לפיכך, אמר הפסיכולוג, תפקיד המטפל הוא לתת למוט שבקצהו המחט נגיעה קלה כדי שהתקליט ימשיך לנגן את המוזיקה כהלכתה.
המשל כל כך מצא חן בעיניי אז, שאני זוכר אותו עד עצם היום הזה. עם זאת, כיום אני סבור שבימים ההם לא הבנתי באמצעות משל התקליט הנפלא כל כך, איך פועל למעשה הטיפול הפסיכולוגי. כי לא מסביר המשל מה פירושה ומהותה של התקיעות שנתקעה המחט... וגם לא כיצד משחרר הפסיכולוג את תקיעות שכזו... לפיכך, נשאר המשל בחזקת משל ולנגד עיני השומעים אותו, בדרך כלל, אין נמשל אליו יוכלו לצרפו ולחבור אליו. ונמצא, שהמבינים בעניין תתעשר דעתם, והעניים בידע בתחום זה יישארו בקוצר דעתם.
וחשבתי, שפעם אולי אני, אוכל להסביר ולסבר את האוזן טוב יותר. וכיום יודע אני עד כמה קשה ומסובכת מלאכה זו, ובד בבד עד כמה אין אני בן חורין לחמוק ממנה.
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
מאמר פרי עטי פורסם בכתב העת הרפואי היוקרתי של אוניברסיטת אוקספורד
http://schizophreniabulletin.oxfordjournals.org/cgi/content/full/sbp013?ijkey=v3zHGsBI5Ztc9qb&keytype=ref
